בשנת 1908 שוכנו 50 ילדים - יתומים יהודים ברחוב פראנצישקנסקה שבווארשה, איגוד העזרה ליתומים חיפש מתנדבים לעבודה חינוכית. ראשונה להתנדב היתה הסטודנטית סטפאניה וילצ'ינסקה, ומיד אחריה הגיע יאנוש קורצ'אק, סופר ורופא בן עשרים ושבע - קורצ'אק עבד כרופא במחלקת הילדים של בית חולים בווארשה. התמחה שנה בקליניקות של ברלין, חצי שנה בפאריס וחודש בלונדון. בעודו עובד כרופא, החל להתעניין בחינוך. לא די היה לו בהשגחה על הילד החולה ובטיפולו, הוא התעניין גם בעולמו הרוחני של הילד הבריא ובתהליכי התפתחותו. בשנת 1912 נפרד קורצ'אק מהרפואה והיה למנהל בית היתומים שנבנה לפי תכניותיו בווארשה, ברחוב קרוכמלנה 92. בית היתומים היה בן ארבע קומות, ובו שני אולמות שינה גדולים, מאווררים ומוארים. 56 בנות ו-51 בנים גרו בהם.האולם הגדול בקומה א', במרכז הבית, שימש חדר אוכל ומקום למסיבות תרבות וחברה. בחלקים שונים של הבית נמצאו חדרי "שתיקה" (עבודה עיונית), פינות בובות, חדרי מלאכה, תפירה, שירותים למיניהם.
ייחודה של גישתו החינוכית של קורצ'אק היה בכך שהתבססה על יחס של כבוד לילד לצרכיו ולרצונותיו.
הוא האמין שהילדים טובים מן המבוגרים וחיי הנפש שלהם עשירים יותר. הילדים בבית היתומים ניהלו את הבית והם שקבעו את חוקיו.

בשנת 1914 יוצא קורצ'אק לחזית. בשנה הראשונה למלחמה הוצב הקצין-כרופא בצבא הרוסי בשדות פרוסיה המזרחית ובין חפציו המועטים נשא עמו דפים רבים של כתב-יד. היו אלה דפי הספר "כיצד לאהוב ילד "."כיצד לאהוב ילד" ספר זה הינו יצירת מופת פדגוגית של ראשית המאה העשרים. כעבור שנים ישלים קורצ'אק הגותו בספר "זכותו של הילד לכבוד", ולאחר מכן אף יפיץ את רעיונותיו בדרכים פופולריות (פדגוגיה מבדחת ועוד). אולם תפיסתו הפסיכולוגית-פדגוגית, שאותה ביטא ב"כיצד לאהוב ילד" לא נשתנתה.

בשנת 1918 חזר קורצ'אק אל בית היתומים. הוא חזר אל חדרו בעליית-הגג שהשקיף אל החצר הקדמית-
מקום משחקיהם של הילדים. בהיעדרו ניהלה את בית היתומים סטפאניה וילצ'ינסקה, שהקפידה לקיים כל תו ממשנתו החינוכית של קורצ'אק. וילצ'נסקה הצליחה להתגבר על קשיי המלחמה (הספקה, הסקה, הלבשה)ולשלוט בבית הגדול.

בשנת 1934 ביקר קורצ'אק בארץ ישראל ושהה בה שלושה שבועות בלבד, אלא שתכנית יומרנית היתה לו: לספוג את העבר, למצוא משענת לשם הרהור על ההווה, ואולי - להתוות דרך לעתיד.

בשנת 1936 חזר קורצ'אק לבקר בארץ, והפעם לזמן ממושך יותר. עם שובו לפולין ממסעו השני כותב קורצ'אק: "בארץ ישראל יש לראות את כל הניסיון להשיב לתחייה את הארץ, את השפה, את האדם, את גורלו ואמונתו.
כשנישאתי בפעם הראשונה אל על באווירון, הרגשתי משהו יותר מתימהון, יותר מסקרנות, מרגש גאווה שמחה, על הכל שלט הרעיון: שום איש, אף אחד מאבותיי, אני הראשון זכיתי והגעתי לכך, המשאלה שמדי שנה חוזרים עליה בתפילה "לשנה הבאה בירושלים" מתקיימת. כאן גבול הגלות, השיבה לאחר אלפיים שנות נדודים ורדיפות.זכיתי והגעתי לכך"

.בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. קורצ'אק בן השישים מצפה לצו קריאה, אך הצו לא הגיע. הנאצים כבר בווארשה. קורצ'אק מארגן את הגנת בית היתומים, ושומר בלילות יחד עם שאר עובדי הבית. בדרך נס ניצל הבית, והילדים לא נפגעו. חיי החברה נמשכו כתמול שלשום: לומדים, עובדים ומשחקים. מדידת הגובה והשקילה נמשכת אחת לשבוע. כאילו לא קרה דבר, אך העקומה של משקל הילדים יורדת...

שלהי 1940 לא הועילו המאמצים הרבים והשתדלויות בקרב "בעלי השפעה": הגרמנים מעבירים את כל דיירי בית היתומים לגטו וארשה.

קורצ'אק הפך לספק מזון. את המזון השיג בדרך לא דרך. כמו כן הוא נדרש לנצל את כישוריו כרופא. הוא השכיב ילדים חולים אנושות בחדרו ,כדי להפרידם משאר הילדים.
גבולות הגטו שונו, שטחו צומצם ודיירי בית היתומים - תמיד יחדיו- עוברים לרחוב שליסקה. כעת התנאים קשים הרבה יותר. הצפיפות גדולה לבלי נשוא, שכן היה הכרח לקלוט בלי הרף ילדים נוספים. מנת המזון מבטיחה רעב לכול. מספר הילדים עלה ל-200, אבל עדיין שומרים על פינת בובות ופינת ה"שתיקה". הספרייה פועלת,ואין תוהו ובוהו. נדמה, כי הילדים הורגלו זה שנים למקום, וכל פינה פועלת לפי התכלית שנקבעה לה. שוב מרגישים הילדים הרגשת בית.

גם חיי התרבות היו מאורגנים. ההצגה האחרונה של הילדים היא "הדואר" (טאגור): ילד הודי חולה שוכב במיטתו וחולם על השמש, על הפרחים, על הציפורים, על החיות...הוא מאמין שיבוא הגואל!