זעקת האמן

מאמרו של יוסף ארנון, זעקת האמן-

הננו חיים במאת הג’נוסייד (השמדת עם). מושג משפטי ג’נוסייד שהיה הכרח להמציאו למען אפיון השמדה שלא תתואר, רצח של עמים שלמים במאה שלנו. במיוחד דרוש היה במשפטי נירנברג כדי לטפל בתכנית ההשמדה של עמים, כגון ארמנים, יהודים והעמים הסלביים על-ידי “עם האדונים” – בימי מלחמת העולם השנייה.

עדיין חיים עמנו אנשים הנושאים עמם את האסוציאציות בעלות התוכן הפסיכו-פאתלוגי. זיכרונות סובייקטיביים מהימים ההם. לגבי אנשים אלה ה”שואה” היא טראומה שעליה מגיבים בצורות שונות. יש כאלה המשתדלים להתרחק מכל זכר ומכל סימן, כי כל רמז מעורר זיכרונות קשים וסיוטים. לעומתם יש כאלה הנדחפים אל העבר, המחפשים אחריו, כי עד סוף חייהם יהיו זקוקים לחוויות הקתרזיס. אלה במיוחד רגישים לכל ה”נורמליזציה” המשכיחה.

זהו רק צד אחד של הנושא. הצד הסובייקטיבי-פסיכולוגי של דור השואה. אולם לשואה יש צד שני והוא מעבר לזמן ומעבר למקום. זהו האספקט הלאומי-ההיסטורי, הוא הוא שחייב לעמוד לנגד עיני המחנכים ואותו עליהם לגלות כל פעם מחדש ולשלבו בעבודתם עם הנוער.

החשיבה ההיסטורית ניתנת להגדרה פשוטה ביותר:”יש לזכור ולדעת, כי מה שנראה כדמיוני וכלא-ניתן לעשייה בידי האדם, במציאות החיים – אפשרי, באשר היה כבר בעבר ועלול לחזור גם בעתיד. כך היה בכלל וכך היה במיוחד נגד העם היהודי.

במרוצת השנים יחדל הנושא הנדון להיות “בעיית העם הגרמני” והיא עלולה להיות בעייתו של עם אחר.

אנחנו המחנכים מגששים ומחפשים אמצעי “תזכורת”, תרים אחרי אותות-אזעקה-אזהרה, שיהיה בהם כדי להרשים ולחנך, לעורר ולהשכיל, לחדש ולהזכיר!

והנה זה עתה יצא לאור אלבום ציורים ורישומים אמנותיים של הצייר יצחק בלפר: “השואה”. מצאנו בו אחד הביטויים האמנותיים החזקים העשויים לסייע בידינו להשיג את המטרה המבוקשת.

מדפי האלבום נשמעת זעקת האדם נגד ההשמדה! הציורים והרישומים מטפלים בנושאים רבים ואי אפשר למצותם כאן, אולם לדוגמה נציין אחדים מהם:

הלוח “פחד” חד משמעותו ברורה. אין בו השבח לפחד הקורא לזהירות במובן דברי “משלי”, “אשרי אדם מפחד תמיד”, אלא יש בו ביטוי של חרדה בסגנון ספר “דברים”: “והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויום”.

הלוח “במחשכים” בו מבוטאת האימה הגדולה ביותר מפני סכנת מוות. נשמע כאילו קול צעקה נואשת של אנשים וילדים הנתונים במצוקת המחשכים ורק שרידים של אור פנים מבקשים רחמים.

הלוח “באפס תקווה” בו פסחה התוחלת לטוב ובוטל הסיכון לחיות יחד אישה עם בעלה, ילד עם אביו, אב לילדיו.

לוח “הבריחה” הובאה בעוצמה בלתי רגילה כוחה של אישה, תעוזה של אם, שרק היא המסוגלת לגייס את שארית התקווה ואת שארית כוחותיה כדי לשאת את הכושל, את האהוב והנשאר לפליטה, על כתפיה ולגרור מהחשכה הנוראה.

הלוח “יתומים” הזועק והמזכיר שהמלחמות תהפוכנה רבבות ילדים ליתומים, אך השואה היא היא שהעזיבה אותם על נפשם. לכן בלי שיתמכו זה בזה, יתום את בן גורלו, לא ייצמדו בבדידות הנוראה. הם שלושה,הם ארבעה, הם חמישה – נשענים זה על זה והעיניים זועקות לעזרה.

הלוח “הגירוש” אשר שפתו האוניברסלית ידועה כמעט בכל דור: הצועדים לאן? מי האלמונים? מתי יצאו? מי דחפם? מה יהיה עליהם – כאשר האופק כה שחור?

“לפני הקץ” ובו השאלה הנוראה: האם יש פנים לאדם לפני הקץ?

ואלה רק לוחות אחדים, שתוכנם היה קרוב ללבם של גויא הספרדי, של קטה קולביץ במלחמת העולם הראשונה ושל עוד ציירים רגישים לגורלו של אדם. כל אחד ותקופתו וכל אחד דרך הביטוי המיוחדת לו.

במובן הזה גם האלבום של יצחק בלפר הוא אוניברסלי. אולם באלבום שלפנינו, יש צד נוסף, והא במהותו קרוב לנו יותר, בשל נגיעתו הישירה בשואה של העם היהודי במלחמת העולם השנייה. בשאלה הזאת דיגרסיה קטנה, אך קשורה קשר מהודק לנושא. בשעת ביקורי בשבדיה טענו באוזניי המחנכים בארץ הזאת נגד מחנכי ישראל: “תשכיחו את העבר הנורא של עמכם מהדור הצעיר. אל תמשיכו לפצוע אותם בהזכרות ובהמחשות במכתב, בציור ובעל-פה. ילדיכם החיים במולדתם רוצים לחיות את מלוא החיים בהווה, זוהי נטייה בריאה. אל תגררו אותם אל העבר, כי באמצעותו אתם מצלים על אור ההווה”. והפסיכיאטרים הוסיפו:”אתם שותלים חרדות ומחנכים לקראת נוירוזות. החרדה מפני המוות (תיאורי תאי הגזים ואת תהליכי ההשמדה) גורמת לעיצוב אישיות הבורחת מפני התמודדות עם המציאות הקונקרטית-הריאלית, החרדה כובלת את הספונטניות שבהתנהגות ופוגעת ביצירתיות.

הניסיון הפסיכו-פדגוגי מאשר אמנם את הנטייה הטבעית אל האיזון הנפשי אצל ילדינו והמושגים “שואה” “ג’נוסייד” הם רחוקים מהם והם אינם יכולים לחוש את מלוא משמעותם, כדברי אחד החניכים: “אני יודע ש’השואה’ זאת מילה אכזרית, אבל שישה מיליונים… זה אינו נתפס”…

אין נשקפת סכנה לנפשם. אולם אם נספק לילדינו תנאים סוציו אקונומיים ותרבותיים מתאימים, כי אז כאמור ,הציווי הלאומי-ההיסטורי תובע מאתנו למצוא את הדרכים המתאימות להצגת הפרק הנורא הזה בחיי עמנו. מעט סיכוי יש לעצרות עם ואף לא הרבה למילים נרגשות כדי לעורר את “דור הניצחונות” בארץ אל אסון העם בעבר. נסה-נא לעשות זאת באמצעות האמנות הוויזואלית הסובייקטיבית של יחיד – של אמן.

יצחק בלפר חי בצורה אכזרית את דור השואה. בילדותו היה יתום והתחנך בבית היתומים המנוהל על-ידי יאנוש קורצ’אק בווארשה. הוא ידע רעב בימי מלחמת העולם השנייה. הוא חי את חווית הנדודים והתנסה בחרדות החיפושים אחרי מקלט. הוא נושא בעצמו את החוויה להיות יהודי של הימים ההם. אך המייחד אותו מרבים שעברו את השואה הוא כושר ביטוי פלאסטי ובאמצעים הצנועים ביותר (רישום, שחור לבן) הצליח לגלות את עולמו הריגושי, שהוא עולמם של רבים.

בלוחות “האקציה”, “הגטו”, “הנרדף”, “קריאת שמע ישראל, “ילדי יאנוש קורצ’אק”, “יאנוש קורצ’אק”, “ייאוש”,”השמדת הגטו”, “קור”, “בקרון המוות” ועוד רבים באלבום, יש מהמצומצם המחזיק את המרובה, יש תיאור הסיטואציות בדרך של הבלטת העיקר, יש ביטוי רגשי, שבכוחו לעורר רגשות המסתכל.

האלבום של יצחק בלפר הוא ביטוי אמנותי חזק ביותר ורבים מבין הצעירים “ישתכנעו” בעזרתו (ודאי שהרגישים במיוחד) שיש ללמוד את סיבות החיזיון הטראגי של עמנו. לכן חובה עלינו להביאו לכל בית ספר, לכל ספרייה, למען יהיה בהישג ידם של המחנכים.